קבלת האסטרולוגיה על ידי חז"ל בתקופת התלמוד

 

רמי שקלים

בקרב חכמי המשנה והתלמוד היו רבים בעלי גישה חיובית לאסטרולוגיה. לדוגמה, רבי חנינא בר חמא סבר, שלכל דבר בעולם יש מזל הנקבע על פי הכוכבים והמזלות ללא קשר לדתו ולמעשיו של האדם: "רבי חנינא אומר: מזל מחכים, מזל מעשיר ויש מזל לישראל" (מסכת שבת קנו, ע"א. וכן במאמרי על "הלוח האסטרולוגי של רבי חנינא", על כך ראה בספרי: "תורת המזל על פי האסטרולוגיה הנומרולוגיה והקבלה").

וכן: "אמר רבי סימון: "אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע, שמכה אותו ואומר לו גדל (מדרש בראשית רבה, הוצאת לוין אפשטין, י-ם, פרק י).

גם רבא, שהיה מגדולי אמוראי בבל במאה הרביעית, חשב שהכול תלוי במזל: "אמר רבא, חיי, בני ומזוני - לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מלתא" (מסכת מועד קטן כח, ע"א; מסכת שבת קנו, ע"א), תרגום: "אריכות ימים, ובנים שייוולדו ויהיו מוצלחים, ופרנסה טובה, אינם תלויים בזכות מעשיו וצדקותיו של האדם, אלא במזלו של האדם".  לדוגמה  הוא מדגים אמונה זו במזל הקשור לשני אמוראים ושניהם צדיקים גדולים: "רבה"  ו"רב  חסדא" (יש שניים ששמם דומה, האחד רבא המספר את הסיפור על רבה): "אמר רבא: חיים, בנים ומזונות אינם תלויים בזכות אלא במזל, שהרי רבה ורב חסדא שניהם חכמים וצדיקים היו, זה התפלל וירדו גשמים וזה התפלל וירדו גשמים. רב חסדא חי תשעים ושתים שנה, רבה חי ארבעים שנה. בבית רב חסדא ששים שמחות ובבית רבה ששים שכולים [מיתות]. בבית רב חסדא סולת לכלבים ולא נתבקשה [עושר גדול, והייתה הפת מצויה הרבה], בבית רבא - פת שעורים לבני אדם ולא נמצאה [היה עוני]" (מסכת מועד קטן כח, ע"א).

דוגמה אחרת מביא האמורא רבי אבין הלוי על רב יוסף בר חמא, שהיה אז גדול הדור, ומשנבחר לעמוד בראש ישיבת פומפדיתא סירב לקבל על עצמו את התפקיד כיון שהאסטרולוגים הבבלים-הכלדיים אמרו לו: "מלכת תרתין שנין", כלומר, אם תקבל על עצמך את התפקיד, תמות  כעבור  שנתיים (מסכת ברכות סד, ע"א. על רב יוסף ניתן לקרוא: א. היימאן, תולדות תנאים ואמוראים, ב', תר"ע, עמ' 749-742; י.נ. אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה, תש"ח, עמ' 432-424; י.ש. צורי, שלטון ראשות הגולה והישיבות, תרצ"ט, עמ' 156-127, 189-184).

לבסוף כעבור 22 שנים עם פטירתו של רבה שהתמנה לראש הישיבה במקום רב יוסף שסירב בתחילה, קבל רב יוסף את תפקיד ראש הישיבה ונפטר כעבור שנתיים ומחצה. ספור זה בא להוכיח לפי  מאמיני  שיטת  המזל והאסטרולוגיה, שהצדיקות לא עוזרת לאדם, ומה שנקבע על ידי הכוכבים מתרחש בסופו של דבר.

חלק מחכמי המשנה והתלמוד סברו, שלכל אדם יש כוכב מסוים הקובע את מזלו מבטן ומלידה. כוכב אישי זה הנקרא "מזל", הוא בעצם פטרונו של האדם עלי אדמות מבטן ומלידה (מסכת שבת נג, ע"ב; מסכת בבא קמא ב, ע"ב). על פי שיטה זו המזל אינו בא מכלל הכוכבים והמזלות, אלא מכוכב אישי. כאשר דברים נעלמים מן האדם מזלו, כלומר כוכבו, רואה אותם, וחייו של האדם מתנהלים לפי מזל זה (מסכת מגילה ג, ע"א; מסכת סנהדרין צד, ע"א). גם מעמד הר סיני, שבו הפך עם ישראל באופן רשמי לעם האל, לעם הנבחר, טבוע על פי חלק מחכמי המשנה והתלמוד בחותם האסטרולוגיה (מסכת שבת קמו, ע"א): "א"ל: [אמר לו] רב אחא [שם התנא] בריה דרבא [שהוא בנו של רבא] לרב אשי [שם הרב]: גרים מאי? [אפוא היו הגרים (איפה הייתה נשמתם) במעמד הר סיני?]. א"ל   אע"ג   דאינהו  לא  הוו   [אמר   לו: אף  על פי שהם לא היו], מזלייהו הוו [מזלם היה], דכתיב [שהרי כתוב] 'את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה וגו'" (דברים כט, יד). על פי שיטתם, בשעת מתן תורה, עמדו "כל בני ישראל" למרגלות הר סיני, וקיבלו את התורה. הרעיון ש"כל בני ישראל" היו בשעת מתן תורה נלקח מהפסוק: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל" (דברים כט, ט). על פי פירושם, משמעות המלים "כולכם" וכן "כל איש ישראל" היא שאף הדורות הבאים וגם הגרים העתידים להתגייר היו שם. אמנם הם לא היו שם באופן פיזי כיוון שעדיין לא היו קיימים, אך נשמתם ומזלם, כלומר כוכבם היה במעמד הר סיני.  ה"מזל" שבו נולד האדם הפך אט אט בדמיון עם ישראל ליצור שמימי רוחני,  המלווה את האדם בדרך חייו מן השעה שנולד עד לשעת מותו. כל פעולה של האדם, כל מאורע בחיי האדם, טבוע בחותם "המזל" המלווה אותו. לעתים שורה על האדם אווירת עצבות ודכדוך, שאין הוא יודע את פשרה, מעין תחושת אסון מתקרב ובא. תחושה זו ביטאו חז"ל  באימרה:  "דאיהו  לא  חזי,  מזליה  חזי" (מסכת סנהדרין צד, ע"א). ובמקום אחר כתוב: "דאינהו לא חזו מזלייהו חזו" (מסכת מגילה ג, ע"א), כלומר 'הוא (האדם) אינו רואה, (אך) מזלו רואה'.

לפי חלק מן התנאים והאמוראים יש מצוה וחיוב לעסוק באסטרולוגיה, וכל היודע לעסוק בכך ואינו עוסק, נחשב לו  הדבר כעבירה. על  עניין  זה  מובאים  בתלמוד

דברים  בשם  אומרם:  "אמר  רבי  שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות  [לעשות מפות אסטרולוגיות] ואינו חושב [מחשב], עליו הכתוב אומר (ישעיהו ה, יב): 'ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו' (על כך ראה גם: מסכת שבת עה, ע"א; ילקוט שמעוני, ישעיהו).

ועוד נאמר על חיוב זה: "אמר רבי שמואל בן נחמני אמר רבי יונתן: מניין שמצווה על האדם לחשב תקופות ומזלות? שנאמר: 'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים' (דברים ד, ו) - איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הוי אומר: זה חישוב תקופות ומזלות" מסכת שבת עה, ע"א; ילקוט שמעוני, ישעיהו).

גם בתקופת ימי הביניים צידדו רבים מגדולי חכמי ישראל על העיסוק באסטרולוגיה ואף עסקו בה.